My Appeal to Men as a Partner of a Rape Victim

24th of May. My birthday. My favourite day of the year. Until last year.

By Simon Schwall.

It was the night of the 24th of May 2015. Back then I lived in Papua New Guinea. I was driving back from a party with Shira, my cherished girlfriend. She organised an amazing day of celebrations and fun for me with our closest friends. But by 11pm the day turned into a nightmare. Two men armed with home-made guns stopped us at a gate. They pointed their guns at us while a third person fired in the air. They took me out of the car and drove away. When I stood up, I realised Shira was still in the car and was being abducted. I ran after the car and desperately tried to open the door, but it was locked. I hit the window with all my strength. But they pointed a gun at me again, and I had to let the car go. I watched the car zooming away and the world crumbled under my feet.

The car was equipped with a tracker, so with the help of a security company we found the car 30 minutes later. It was open. When I opened the door I saw a shoe of Shira’s, nothing else. I put all my energy into alerting neighbours, police forces, private security companies, and all possible networks.

While I was organising the search and the rescue, she was being taken in the forest. The hours passed by, I knew the chances of finding her alive and well were decreasing. I started to imagine what she was going through and broke in tears. They were the longest hours of my life.

During this time, the offenders tore her clothes, made her run barefoot in the dark, hit her, and raped her. They raped her repeatedly, and collectively. She was constantly threatened with being killed. It went on for three hours until she managed to trick them into releasing her.

I want you to know how brave Shira was, how much I admire her for negotiating her way out of it alive, and how proud I am to see her get her confidence back, accept her fears and learn to live fully again. And it is not just me: her story is publicly available and has made the headlines in many leading women’s magazines.

But if I share this story today, it is to speak specifically to men, as a man. A man who has been very close to rape and who has experienced the effects of his partner being raped. Before that I was a man who like many others felt quite distant from rape. Partly because of the low probability I had to ever be a rape victim. But most importantly because it is treated as a women’s issue.  I cannot recall having ever read about rape in male magazines. And that’s where we get it all wrong: rape is not a female problem. It is a male problem.

First, because it is men who rape women, and secondly because we men who are the loving partners of those women, who are collateral victims.

In male culture no-one ever told you how it feels to have your girlfriend kidnapped and raped. But I am sorry to have to tell you that you need to know. With broadly one woman out of three being a victim of sexual violence in her life, a day will come when a woman that you love will tell you that she has been raped. You will go through a lot of painful feelings. Of course all the pains I will describe hereunder are minor compared to what victims are experiencing. But it is a life-changing trauma for the partner as well.

At first comes the shame, the shame of being a man. “How can I share something with these horrible rapists?” is a thought that haunted me for a while. I hated being connected by my sex and gender to her attackers. Am I a potential monster myself? Is it programmed deep in my reptilian brain? And in every man’s brain? Is my penis a weapon? I seriously believed I would never want to have sex again.

Then came the guilt. I was already familiar with the “Damsel in Distress” pattern and how it forges a distorted image of women as needy and weak. But now I could relate to the other side of the story. Men are heroes. Men are saviours. How comes I couldn’t save her then? Why did I not attempt a bold Bruce Willis-style move and kick the attackers in the face? Am I a coward? Do I deserve her?

There are also the nightmares, the visions invading all your thoughts, the horrendous things people say like “Do you not think of her as a spoilt woman now?”, the feeling that you will never feel as innocent again. It is too early to say if this feeling will ever fade away. I don’t perceive things the same way anymore. I can’t hear “Blurred Lines” without feeling nauseous, I can’t feel safe when Shira takes the bus alone, I feel uncomfortable every time I walk past a group of guys in the street at night. I will forever be overprotective, suspicious, sometimes prejudicial. I don’t like it, but I can’t change it.

So now you know and you’re very welcome.

Finally, you will have to go back to a “normal” life. And like me, you will probably realise that a “normal” life is not enough anymore. Sexual violence is something you won’t be able to ignore any longer, and you will come to the realisation that things need to change, but that this realisation comes too late.

And that leads me to my second point. Rape is mostly a male problem because if we don’t fight it, then we support it. You might think that you’re doing nothing wrong by being a good man yourself. But you are still guilty if you don’t fight rape-supporting behaviours. We men must speak up when we have the opportunity to denounce sexual violence. If we don’t we are sadly on the wrong side of the fence.

It is a beautiful and courageous battle to fight sexual violence, and it is our role as men to lead the fight. We are unfortunately far from doing that. Who parades on International Women’s Day? Who denounces sexual violence and misogynist behaviours? Even the spokesperson of HeForShe (a branch of UN-Women encouraging men to take action) is a female celebrity. At last there are some men who are willing to support her. Ten male heads of state have been appointed by the UN as advocates of HeForShe. We can follow their lead.

After Shira was evacuated I led an investigation to find her attackers. And quite quickly I found people who knew crucial information! But sadly they wouldn’t speak. Through fear, or some misguided sense of respect for their community, they wouldn’t give me any names, and “recommended” that I stop searching. It was revolting. And still is. They didn’t realise that they were protecting the people who would one day rape their wives, their daughters, their sisters. As I write these words I can feel the rage pumping in my chest. The offenders have never been arrested of course.

This is also what men do when we share a sexist joke: we create an environment protective to rapists. Same goes when we use excuses for the offenders like “Look what she’s wearing”, “He is a good boy, he was just drunk”, “She just regrets it afterwards, but surely wanted it” and so on, or call women names.

If you don’t stand up for women’s dignity, you create a world that is safe for rapists. A world where you too will fear for your cherished one when she takes the bus. A world where you too will be ashamed of being a male. A world where your daughter won’t be as free as your son.

I am urging you today to join the fight. Maybe if we want to remain heroes in popular culture we should to something to deserve it. So react to that sexist joke. Teach your sons how to behave. Parade on the 25th of November[1]. Follow HeForShe and WhiteRibbon and share their posts. Praise the woman you admire on the 8th of March[2] and every other day too. Tell the women you love that you love them no matter what sexual abuse or sexual violence they have experienced. Put the street harassers to shame, and don’t you ever take side with the offenders.

Don’t wait until you feel guilty for not having protected the one you love. Don’t wait until you feel helpless and angry. Start today: your pledge is the only thing I want for my birthday.

Simon Schwall 19th May 2016.

#WhiteRibbonIrl #HeForShe #WhiteRibbon #MakeThePledge #NoExcuse #EndMVAW

This article is also available in French and Hebrew below.

You can also see Shira’s story at this link:

http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4774012,00.html

[1] International Day for the Elimination of Violence against Women

[2] International Women’s Day

FRENCH:

24 Mai. Mon anniversaire, et la journée de l’année que je préfère. Ou préférais…

By Simon Schwall

24 Mai 2015, je suis à Port Moresby, Papouasie Nouvelle Guinée ou je résidais. Je rentrais de soirée avec Shira, ma compagne bienaimée. Elle avait organisé pour mes 29 ans une journée incroyable : amis, surprises, barbecue et bières fraiches au soleil. Mais vers onze heure du soir, une autre surprise nous attendait, bien moins enthousiasmante.

Deux hommes armés de pistolets, au regard déterminé et comportement hystérique arrêtent notre voiture. Ils nous braquent pendant qu’une troisième personne tire des coups de feu. Ils m’extraient de la voiture et prennent la fuite. Quand les coups de feu cessent je me relève et réalise qu’ils n’ont pas fait sortir Shira. Ils l’enlèvent. Comme possédé, je cours après la voiture et j’essaye coute que coute d’ouvrir la portière. Elle est verrouillée. Je frappe la vitre de toutes mes forces mais je vois alors le canon du pistolet pointé vers moi. Je n’ai plus d’autre choix que de lâcher prise. J’observe la voiture disparaître dans la nuit, et je sens le monde s’écrouler sous mes pieds.

Grace a un trackeur et a une société de sécurité privée, je retrouve la voiture 30 minutes plus tard. La portière est cette fois ouverte. A l’intérieur il ne reste de Shira qu’une chaussure. Pas de signe des agresseurs.

Je rassemble mes forces pour alerter les voisins, la police, les compagnies de sécurité privées et activer tous les réseaux à ma disposition. Pendant que j’organisais les recherches et les secours, Shira avait été emmenée dans la jungle. Voyant les heures passer, je sais que les chances de la retrouver saine et sauve s’amoindrissent. Ayant épuisé toutes les solutions a ma portée, je commence à m’imaginer ce qu’elle est en train de vivre et j’explose en sanglots. Ce sont les heures les plus longues de ma vie.

Pendant ce temps, ses ravisseurs avaient déchiré sa robe, la faisaient courir pieds-nus dans le noir, la frappaient et la violaient. Ils la violaient collectivement et sans interruption. Lorsqu’ils s’arrêtaient ce n’était que pour la menacer de la tuer. Après trois heures de souffrance, elle réussit finalement à les manipuler pour qu’ils la relâchent.

J’aimerais vous raconter combien Shira a été courageuse, combien je l’admire d’avoir négocié sa libération, et combien je suis fier de la voir regagner sa confiance, accepter ses peurs et vivre pleinement sa vie a nouveau. Je ne suis pas le seul a l’admirer : son aventure a été rendue publique et a fait la Une d’un magazine féminin important : (http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4774012,00.html).

Mais si je raconte cette histoire aujourd’hui c’est pour parler aux hommes, comme un homme. Un homme qui a vécu le viol de près et qui connais le quotidien auprès d’une femme qui a été violée. Avant cet événement j’étais distant des problématiques du viol, comme beaucoup d’autres. Sans doute parce qu’il était peu probable que je sois violé moi même, mais aussi et surtout parce que les médias en parlent comme d’un problème « féminin » (je ne me souviens pas avoir jamais lu un article sur le viol dans les magazines pour hommes). Et c’est selon moi la clé du problème : le viol n’est pas un problème féminin. C’est un problème masculin.

C’est un problème directement masculin parce que ce sont les hommes qui s’adonnent au viol. Mais également indirectement parce qu’entant que partenaire, pères, frères ou amis nous sommes les victimes collatérales des actes d’autres hommes.

Aucun magazine masculin ne vous dit comment gérer le viol de votre compagne. Pourtant – et je suis désolé d’avoir à vous l’annoncer – c’est quelque chose que vous devez savoir. Avec environ une femme sur trois qui est victime de violence sexuelle dans sa vie, un jour une femme que vous aimez vous racontera qu’elle a été violée. Et vous allez connaitre de nombreux sentiments différents.

Bien évidemment les douleurs que je vais décrire sont mineures en comparaison de ce qu’a vécu Shira. Mais le traumatisme reste réel.

Le premier sentiment est la honte. La honte d’être un homme. « Comment est-ce possible que je partage quoi que ce soit avec ces monstres ? ». L’idée que j’appartienne au même « sexe » que ses violeurs mà rendu longtemps malade.  Suis-je moi-même un monstre en puissance ? Est-ce programmé au fond de mon cortex reptilien ? Dois-je soupçonner tous les hommes désormais ?  Est-ce que mon sexe est une arme ? J’ai sérieusement pensé que je ne serais plus jamais capable de faire l’amour.

Ensuite vient la culpabilité. Je connaissais déjà le schéma de la « Demoiselle en détresse » et la façon dont cette image populaire réduit les femmes a des personnes faibles et vulnérables. Mais je pouvais désormais m’identifier a l’autre versant du cliché. Si les hommes sont les héros, les libérateurs, comment se fait-il que je n’aie pas été capable de la sauver ? Pourquoi n’ai-je pas mis K.O. nos agresseurs d’un « spin back kick » bien placé sur la trachée ? Ais-je été lâche ? Est-ce que je la mérite vraiment ?

Il y a aussi les cauchemars, les souvenirs invasifs qui perturbent vos pensées, et les choses horribles que les gens peuvent dire, comme « est-ce que tu as l’impression qu’elle est salie désormais ? ».

Aussi le sentiment que vous avez perdu votre innocence. Il est trop tôt pour dire si ces sentiments vont persister, mais pour l’instant je ne peux pas écouter les paroles de « Blurred Lines » sans avoir la nausée, je ne suis pas rassuré quand Shira prend le bus seule, je suis suspicieux quand je croise un groupe d’hommes dans la rue le soir. Je serais désormais excessivement inquiet et protecteur, parfois intolérant. Pas par choix, mais parce que cette expérience a changé quelque chose en moi.

Voilà, maintenant vous savez. De rien !

Finalement, vous devrez revenir à une « vie normale ». Et comme moi, vous vous rendrez vite compte qu’une vie « normale » n’est plus appropriée. Les agressions sexuelles sont un problème que vous ne pourrez plus ignorer. Vous aussi, vous voudrez changer les choses. Mais cette prise de conscience arrivera malheureusement un peu tard.

C’est ce qui me conduit à mon autre plaidoyer. Le viol est un problème masculin parce que si nous ne le combattons pas, nous l’encourageons. Nous avons le sentiment que nous ne faisons rien de mal en étant des gentlemen. Nous sommes pourtant coupables si nous ne dénonçons pas activement les comportements qui incitent au viol. Nous, les hommes, devons prendre la parole pour condamner les violences faites aux femmes chaque fois que l’opportunité se présente. Si nous ne le faisons pas, nous restons malheureusement du mauvais coté de la bataille.

C’est un beau et courageux combat que je vous propose, et c’est à nous de mener cette bataille. Ce n’est pas le cas aujourd’hui : Qui défile pour la journée de la femme ? Qui dénonce les comportements misogynes et les agressions sexuelles ? Même l’égérie de HeForShe (branche de ONU Femmes qui encourage les hommes à s’investir pour l’égalité des femmes) est une femme célèbre. Ce n’est que récemment qu’une dizaine de chefs d’état hommes ont été nommés porte-paroles de l’organisation. Nous nous devons de suivre leur exemple.

Une fois que Shira a été évacuée hors de Papouasie, j’ai conduit des recherches pour retrouver ses agresseurs. Et rapidement j’ai trouvé des personnes qui détenaient des informations cruciales. Mais ils ne souhaitaient malheureusement pas parler. Par peur, ou parfois guidés par un sens mal placé du respect de leur communauté. Ils ne voulaient pas me donner de noms, et m’ont même « recommandé » de mettre fin a mon enquête. C’était révoltant. Ça l’est toujours. Ces gens ne réalisaient pas qu’ils protégeaient ces mêmes personnes qui violeront un jour leurs femmes, leurs filles ou leurs sœurs. En écrivant ces mots je sens encore la rage monter en moi. Ils n’ont bien sur jamais été retrouvés.

Ce n’est pas seulement en refusant ouvertement de dénoncer les violeurs que les hommes créent une culture du viol. Quand nous rigolons à une blague sexiste : nous créons un environnement favorable aux violeurs. Idem lorsque nous excusons les agresseurs : « il faut voir comment elle était habillée ! », « C’est un bon garçon, il a seulement agi sous l’emprise de l’alcool », « elle regrette maintenant, mais elle l’a surement cherché » etc.

Si vous ne vous battez pas pour la dignité des femmes, vous créez une société qui protège les violeurs. Une société où vous aussi vous aurez peur pour celle que vous aimez quand elle prendra le bus. Une société où vous aussi aurez honte d’être un homme. Une société où votre fille ne sera jamais aussi libre que votre fils.

Lecteur, je t’implore donc de rejoindre nos rangs. Si nous voulons rester les héros dans la culture populaire, nous devrions peut-être le mériter, non ? Alors remet ton pote a sa place quand il fait une blague sexiste, apprends à ton fils comment se comporter envers les filles. Bats le pavé le 25 Novembre[1]. Suis HeForShe et WhiteRibbon sur Facebook, et partage leurs articles. Fais les louanges des femmes que tu admires le 8 Mars[2] (et tous les autres jours). Dis a la femme que tu aimes que tu ne l’aimeras pas moins quelque soit l’agression dont elle a été victime. Ridiculise celui que tu surprends a haranguer vulgairement les filles dans la rue, et ne te surprends jamais à excuser un violeur.

N’attends pas de te sentir coupable de ne pas avoir protégé une femme que tu aimes. N’attends pas de te sentir démunis et haineux. Commence aujourd’hui. Cette année ta promesse est la seule chose que je veux pour mon anniversaire.

Simon Schwall   19/5/16

#WhiteRibbonIrl #HeForShe #WhiteRibbon #MakeThePledge #NoExcuse #EndMVAW

[1] Journée internationale pour l’élimination de la violence a l’égard des femmes

[2] Journée de la femme

HEBREW:

ה -24 במאי; יום ההולדת שלי והיום המועדף עלי בשנה. עד השנה שעברה.

ה -24 במאי 2015: אז גרתי בפפואה גינאה החדשה עם שירה, החברה האהובה שלי. היא ארגנה לי יום מדהים של חגיגות וכיף עם החברים הכי הטובים שלנו, אבל עד 11:00 בלילה היום הפך לסיוט.

נסענו חזרה ממסיבה כששני גברים, חמושים באקדחים תוצרת בית, עצרו אותנו בשער. הם כיוונו אלינו את כלי נשקם ואילו גבר שלישי ירה יריות באוויר. הם משכו אותי אל מחוץ למכונית ונסעו משם תוך כדי ירי. כאשר היריות עצרו לבסוף קמתי והבנתי שהם לא אלצו את שירה לצאת מהמכונית; היא עדיין הייתה בתוכו ונחטפה.

רצתי אחרי המכונית וניסיתי נואשות לפתוח את הדלת, אבל היא הייתה נעולה. היכיתי על החלון בכל כוחי, אך הם כיוונו את האקדח לכיווני שוב. בסופו של דבר נאלצתי לתת למכונית לנסוע. צפיתי בה מתרחקת משם והעולם התפורר תחת רגלי.

בעזרת חברת אבטחה ומכשיר איתור ברכב, מצאנו את הרכב 30 דקות מאוחר יותר. היא לא הייתה נעולה, אבל כשפתחתי את הדלת ראיתי רק אחת מנעליה של שירה ולא שום דבר אחר. השקעתי את כל האנרגיה שלי בלהתריע את השכנים, המשטרה, חברות אבטחה פרטיות; כל אחת ואחת מהרשתות האפשריות שיכולתי.

עם חלוף הזמן, ידעתי שהסיכוי למצוא אותה בחיים ובריאה מתמעטים. התחלתי לדמיין מה עובר עליה ונשברתי בדמעות. אלה היו השעות הארוכות ביותר בחיי.

בעודי מארגן את החיפוש ואת ההצלה, שירה נלקחה ליער. התוקפים קרעו את בגדיה, גרמו לה לרוץ יחפה בחושך, היכו אותה, אנסו אותה. הם אנסו אותה שוב ושוב, שניהם. סכנת מוות איימה עליה כל הזמן. זה נמשך שלוש שעות עד שהיא הצליחה להערים עליהם לשחרר אותה.

אני רוצה שתדעו כמה אמיצה שירה הייתה וכמה אני מעריץ אותה על המשא ומתן שנקטה כדי לצאת מזה בחיים. אני מעבר לגאה לראות אותה מקבלת את הביטחון שלה בחזרה, מקבלת את פחדיה ולומדת לחיות בצורה מלאה שוב. שירה שיתפה את סיפורה בפומבי ותוכלו לקרוא אותו כאן (http://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4774012,00.html).

בעבודה זו אני רוצה לדבר דווקא לגברים, כגבר. נקודת המבט שלי על אונס השתנתה באופן בלתי הפיך לאחר שאני חווה את ההשפעות של האונס של בת הזוג שלי. לפני כן, הייתי אדם, שכמו גברים רבים אחרים, הרגיש מאוד רחוק מאונס. גם בגלל ההסתברות הנמוכה שיש לי אי פעם להיאנס, אבל בעיקר כי זה נחשב בעיה של נשים (למשל, אני לא זוכר שאי פעם קראתי על אונס במגזינים לגברים). זה המקום שבו אנחנו מבינים את זה לא נכון; אונס הוא לא בעיה נשית, היא בעיה גברית.

זוהי בעיה גברית ישירות כי אלו גברים שאונסים נשים. זה בעקיפין עניין גברי, כי גברים כשותפים אוהבים של אותן נשים, הם קורבנות משניים.

בתרבות גברית אף אחד לא מדבר על איך זה מרגיש כשהחברה שלך נאנסת, ולמרבה הצער זה משהו שאנחנו צריכים לדעת. כשבדרך כלל אישה אחת מתוך שלוש היא קורבן של אלימות מינית, יום יבוא ואישה שאתה אוהב תגיד לך שהיא נאנסה. אתה צריך להיות מוכן להתמודד עם הרבה רגשות כואבים כדי לתמוך בה בדרך הטובה ביותר. כמובן, הכאב שאני מתאר במאמר זה הוא משני לזה ששירה חווה, אך חשוב שנכיר בכך שבני זוג גם חווים את טראומת האונס שמשנה חיים.

ראשית מגיעה הבושה הכרוכה בלהיות גבר. “איך אני יכול לחלוק משהו עם האנסים הנוראיים האלה?” היא מחשבה שרדפה אותי. שנאתי לחלוק את אותו מין ומגדר עם תוקפיה. “האם גם אני מפלצת פוטנציאלית?” שאלתי את עצמי. “האם זה מתוכנת עמוק במוח הזוחלי שלי? ובמוחם של כל הגברים? האם איבר המין שלי הוא נשק? “האמנתי ברצינות שאני לעולם לא ארצה לקיים יחסי מין שוב.

אחר כך הגיע תור האשמה. כבר הכרתי את דימוי “העלמה במצוקה” ואיך הוא מייצר תמונה מעוותת של נשים נזקקות וחלשות, אבל עכשיו התייחסתי אל הצד השני של הסיפור בו הגברים הם הגיבורים. אם גברים הם מושיעים, איך זה שאני לא יכול להציל אותה? למה לא ניסיתי מהלך נועז בסגנון ברוס וויליס ובעטתי לתוקפים בפנים? אני פחדן? האם מגיע לי אותה?

ישנם גם סיוטים וחזיונות אפלים שפולשים לכל המחשבות שלך. הצורך להתמודד עם הדברים הנוראיים שאנשים שואלים כגון “האם אתה חושב עליה כעל אישה מקולקלת עכשיו?”

התחושה כי לעולם לא תהיה תמים שוב. זה מוקדם מדי לומר אם תחושה זו תתפוגג מתישהו. אני לא יכול לשמוע את “קווים מטושטשים” (“Blurred Lines”) בלי להרגיש בחילה. אני לא יכול להרגיש בטוח כאשר שירה נוסעת באוטובוס לבד. אני מרגיש לא בנוח בכל פעם שאני עובר ליד קבוצה של בחורים ברחוב בלילה. זה מרגיש כאילו אני לנצח אהיה מגונן מדי, חשדן ולפעמים בעל דעות קדומות. אני לא אוהב את זה, אבל החוויה הזאת שינתה משהו מהותי בתוכי.

אז עכשיו אתה יודע. בבקשה.

לבסוף, בשלב מסוים, תצטרך לחזור לחיים “נורמליים”. כמוני, סביר להניח שאתה מבין כי חיים “נורמליים” זה כבר לא מספיק; אלימות מינית היא משהו שלא תוכל להתעלם ממנו, ואתה מבין באיזו דחיפות החברה צריכה להשתנות. אך הכרה זו באה מאוחר מדי.

וזה מוביל אותי לנקודה השנייה שלי. כגברים אנחנו צריכים להיות חלק ענק מהשינוי. אונס הוא בעיה גברית, כי אם אנחנו לא נלחמים בו, אז אנחנו תומכים בו. אתה עשוי לחשוב כי אתה עושה את חלקך בכך שאתה אדם טוב, אבל אם אתה לא נלחם בהתנהגויות תומכות אונס, אתה מיסודך אשם. גברים צריכים להרים את קולם ולגנות אלימות מינית. אם לא נעשה זאת, אנחנו בעצב בצד הלא נכון של הגדר.

זהו מאבק יפה ואמיץ להילחם באלימות מינית, וזה התפקיד שלנו כגברים להוביל את המאבק. נכון לעכשיו, אנחנו רחוקים מאוד מלעשות את זה. כמה גברים אתם מכירים שצועדים ביום האישה הבינלאומי? מי מגנה אלימות מינית והתנהגויות של שנאת נשים? אפילו הדוברת של HeForShe (ענף של נשות האו”ם המעודד גברים לפעול) היא סלבריטאית נשית. אבל יש סימנים של תקווה; האו”ם מינה עשרה ראשי מדינה גברים כתומכי קמפיין HeForShe. אנחנו צריכים ללכת בעקבותיהם, אחרת אפילו כלא-אנסים, אנחנו אשמים.

לאחר ששירה פונתה מ PNG, הובלתי חקירה כדי למצוא את תוקפיה. די מהר מצאנו אנשים שידעו מידע חיוני אבל לא היו מוכנים לדבר. בגלל הפחד, או איזו תחושה מוטעית של מחויבות לקהילה שלהם, הם סירבו למסור לנו שמות, ו”המליצו” שאפסיק לחפש. זה היה מבחיל. וזה עדיין כך. האם הם לא מבינים שהם מגנים על אנשים שיכולים יום אחד לאנוס את נשותיהם, בנותיהם, אחיותיהם? בעודי כותב את המילים האלה אני יכול להרגיש את הזעם פועם בחזי. העבריינים עדיין לא נעצרו.

אין זה רק דרך סירוב בוטה לדווח על אנסים, שגברים מאפשרים לתרבות אונס להמשך. כאשר אנו חולקים בדיחה סקסיסטית אנו יוצרים סביבה שמגינה על אנסים. כנ”ל כשאנחנו נותנים תירוצים לעבריינים, כגון “תראה מה היא לבשה”, “הוא ילד טוב, הוא היה פשוט שיכור”, “היא מתחרטת על זה אחר כך, אבל אין ספק שהיא רצתה את זה כשזה קרה”. אנו מעצימים אנסים כשאנחנו קוראים לנשים בשמות גנאי ומביישים אותן על מיניותן.

אם אינך עומד על כבוד האישה, אתה יוצר עולם בטוח עבור אנסים. עולם שבו גם אתה תחשוש עבור היקרה לך, כשהיא נוסעת באוטובוס. עולם שבו גם אתה תתבייש בהיותך גבר. עולם שבו בתך לא תהיה חופשיה כמו בנך.

אני מפציר בכם היום להצטרף למאבק. אם נרצה להיראות כגיבורי התרבות הפופולרית, אנחנו צריכים לעשות משהו כדי שזה יגיע לנו. אז תגיבו לבדיחה הסקסיסטית ההיא. תלמדו את בניכם איך להתנהג. צעדו ב -25 בנובמבר[1]. תמכו אקטיבית ב HeForShe ו WhiteRibbon ושתפו את עבודתם. שבחו את האישה שאתם מעריצים ב -8 במרץ[2] וגם בכל יום אחר. תאמרו לנשים שאתם אוהבים שאתם אוהבים אותן, ללא קשר להתעללות המינית או לאלימות שהן חוו. ביישו מטרידים ברחוב. ולעולם אל תצדדו בעבריין.

אל תחכה עד שאישה אתה מכיר תחווה אונס ולאחר מכן תרגיש אשם על כך שלא עשית כל מה שאפשר כדי למנוע אונס. אל תחכה עד שתרגיש כעס וחוסר אונים. התחל היום.

והשנה, שבועת תמיכתכם היא הדבר היחיד שאני רוצה ליום ההולדת שלי.

Simon Schwall   19th May 2016.

#WhiteRibbonIrl #HeForShe #WhiteRibbon #MakeThePledge #NoExcuse #EndMVAW

[1] היום הבינלאומי לציון מלחמה באלימות נגד נשים.

[2] יום האשה הבינלאומי.

Advertisements
This entry was posted in Uncategorized. Bookmark the permalink.

3 Responses to My Appeal to Men as a Partner of a Rape Victim

  1. Pingback: My Appeal to Men as a Partner of a Rape Victim | White Ribbon Campaign

  2. graceseb says:

    Reblogged this on It begins with you and commented:
    #HeforShe

  3. Adufe says:

    As a victor over rape, I say ” Thanks a million for this blog”

Comments are closed.